איך גורמים לילדים באמת לעזור עם הכלב?

מתחילים ממה שהם באמת יכולים

"תעזור עם הכלב" זה כללי מדי לילד. "תמלא מים בקערה אחרי ארוחת הבוקר" זו משימה. ב-AKC (מועדון הכלבנות האמריקאי) יש סולם שימושי:

• גילאי 3–4: בהשגחה, לשים אוכל בקערה, למלא מים, להבריש בעדינות, לאסוף צעצועים.
• גילאי 5–9: קצת יותר, למשל להיות זה שמאכיל (ומבוגר בודק), או לנגב אוכל ומים שנשפכו.
• מגיל 10: רוב הטיפול היומי, כמו האכלה, משחק, פעילות וטיפוח, בדרך כלל עם עזרה בלוח זמנים.

משימה אחת או שתיים לכל ילד, לא חמש.

שיהיה על המקרר

משימה שתלויה על המקרר נעשית יותר ממשימה שנמצאת רק בראש של ההורה. טבלה שבועית עם שם, משימות ומשבצת לסימון, וילדים אוהבים לראות את השורה מתמלאת. במדריך המשימות לילדים לפי גיל יש טבלה להדפסה.

מצמידים משימה למשהו שכבר קורה

"אחרי ארוחת הבוקר", "כשחוזרים מבית הספר", "לפני השינה". את זה זוכרים יותר טוב מ"מתישהו".

מפרגנים

שימו לב למשימה עצמה, לא רק לתמונה החמודה עם הכלב. פרס שבועי קטן עוזר, כמו לבחור את הסרט של שישי או את הקינוח. ובקלילות, זה לא חוזה.

הבטיחות נשארת אצל המבוגרים

הכלל הראשון של ה-RSPCA: נשארים עם הילדים כשיש כלב בסביבה, ולא משאירים ילד לבד בחדר עם כלב, גם לא עם הכלב שלכם. הם ממליצים גם ללמד ילדים לא לגשת לכלב כשהוא אוכל, ישן או משחק בצעצוע. אז ילדים קטנים עושים את המשימות כשמבוגר לידם, ובטיול עם ילד קטן מבוגר מחזיק את הרצועה.

וב-AKC מזכירים: לא משנה מה הילדים מבטיחים, בסוף ההורים אחראים על הכלב. כשיודעים את זה מראש, פחות מתאכזבים.

ב-PupShift הילדים מצטרפים ללוח המשפחתי ולוחצים "האכלתי" או "טיילתי" בעצמם, והשם שלהם מופיע ליד מה שעשו. "הגביע השבועי" הופך את זה לתחרות קטנה בבית.